אנחנו: גלעד והרן ריינס
הבת השסועה: אורי ריינס
סקירה ראשונה, ילדה שניה, מגיעים מלאי התרגשות וציפייה, לפגוש פעם ראשונה פנים אל פנים את הנפלאה שבדרך. מחכים לזהות תווי פנים ואיברי גוף ולנסות לנחש איך תיראה ולמי תהיה דומה, ככה היה עם הראשונה, אבל היא מפנה לנו את הגב והבדיקה מתארכת והרופא רציני וכמעט נראה כועס והוא מכאיב לי. אני מבקשת שיהיה עדין יותר, אבל הוא שקוע בסקירה ואני הופכת משנית, לבסוף מסיים ואני מתלבשת בהקלה. יושבים איתו לשולחן, כשאותו החדר בו אנו יושבים לשמוע את התוצאות- משמש גם כחדר המתנה וזוג נוסף יושב שם וממתין. הרופא ללא יותר מידי הקדמות וללא הכנה או פרטיות מנחית עלינו את הבשורה בנוגע לשסע בשפה וחשד לחיך שסוע ואולי מומים נוספים ושכדאי לשקול הפלה ומתחיל לפרט את כל הבדיקות הנדרשות. אבל בשלב הזה האוזניים כבר נאטמות והעולם כולו קורס לנקודה אחת והציפייה וההתרגשות והשמחה מפנים מקום להלם ובלבול ועצב גדול והעיניים מתמלאות בדמעות והעולם נצבע שחור ואנחנו הולכים כמו זומבים לאוטו, בלי לדבר, מתיישבים ואני מתחילה לבכות. גלעד מלטף ומחבק ומנסה לנחם אבל שנינו בעיקר בשוק, לא יודעים איך לעכל ומה נפל עלינו. חוזרים הביתה ואני תוקפת את הנושא בדרך היחידה בה אני יודעת להתמודד עם משברים- לומדת אותם, אוגרת מידע, קוראת, שואלת, נכנסת לפורומים, חוקרת ולאט לאט מבינה מה עומד בפנינו, לפחות תיאורטית. אז דבר ראשון רעיון ההפלה יורד מהפרק, כי אף אחד לא מושלם, גם אנחנו לא וזו לא סיבה להפלה, לפחות לא מבחינתנו, אבל כן צריך לעשות בדיקות נוספות, אפילו כאלה שלא עשיתי בהריון הראשון כמו מי שפיר ובדיקות גנטיות כדי לוודא שאין מומים אחרים, חמורים יותר שכן מחייבים חשיבה נוספת בנושא ההפלה. אז עושים בדיקות ומדברים עם כל מי שיש לו ידע בנושא או שמכיר מישהו שנולד לו שסוע ויוצרים קשר ראשוני עם אריאלה המופלאה מבית חולים מאיר שמסבירה ומרגיעה ועונה על כל שאלה בכל שעה ומתחילים לקרוא לזו שבדרך סושי, בגלל השסע, ומתחילים לתכנן את הלידה ומבררים אם אפשרי ללדת בבית כי את הראשונה ילדתי בבית ויש לי פוביות מבתי חולים ובגדול בכלל לא מרגישה חולה. והרופא המיילד, ד"ר אבנר שיפטן, גם הוא מופלא, אומר שאין בעיה ואם תהיה בעיה, זה יהיה בהאכלה ולא בלידה ורק רופאת הנשים שלי בלחץ ומנסה להכריז עלי כהריון בסיכון. אז אני מודה לה על שירותיה ומחליפה רופא ומוציאה מכתב ממומחה למומים שההריון תקין ואינו בסיכון והבדיקות כולן תקינות, למעט אותו שסע בשפה והלידה מתקרבת ואנו מתפללים שלא יהיה גם חיך שסוע, שאז, כמובן, הכול מסובך יותר. הלידה מגיעה, רגועה וטובה ומעצימה, בבית, בחדר השינה שלי, לידה מהירה הרבה יותר מהקודמת וסושי יוצאת לאוויר העולם ומתחילה לינוק שתי דקות לאחר הלידה, בעוד חבל הטבור עדיין לא נותק ואנחנו מתחילים להבין שוואקום כזה אפשרי, כנראה, רק עם חיך סגור ובכל זאת בודקים ובאמת רואים שהחך אינו שסוע ואנחנו מרגישים שזכינו בפיס והיא יפיפייה עם פה כמו פרח וכל הפחדים על איך ארגיש כשאראה אותה נמוגים והלב מתמלא אהבה עצומה. אז נכון, עברנו ניתוח אחד בגיל מוקדם וזה לא היה קל, אבל עבר מהר. ונכון, עוד לפחות ניתוח אחד נוסף לפנינו וגם הוא, מן הסתם, קל לא יהיה. אבל חוץ מזה סושי ילדה רגילה לחלוטין, טוב, לא לחלוטין, היא שדונית מתוקה בצורה מעט יוצאת דופן, באופן אובייקטיבי כמובן. אבל כל ילד וכל אחד יש לו את הייחוד שלו, לטובה ולרעה, את הרגישויות שלו, את המומים שלו, בין אם חיצוניים ובין אם פנימיים, את המחלות והסיבוכים שלו ומהבחינה הזו, היא לא יוצאת דופן והתקופה של הניתוחים והניתוחים עצמם, בטלים בשישים, הם רק נקודה קטנה על רצף החיים. גם כשנולד ילד מושלם ובריא אין לנו ביטוח מפני מחלות, תאונות ושאר ירקות בהמשך החיים, אז נתמודד עם מה שיגיע בכל מקרה, בדרך הטובה ביותר שיכולים. זה כל מה שאנחנו יכולים להבטיח לילדינו ולנו, ונהנה מהם כפי שהם, אוצרות שלא יסולאו בפז. ונדאג שהם תמיד ידעו שזה מה שהם, עבורנו ועבור העולם הזה.