ליאן שלי,
המסע שלנו
גילינו עלייך בשבוע 17, גילינו שיש לנו בת (אחרי שלושה בנים!!!) ובאותה נשימה הרופא אמר לנו שיש לך שפה וחיך שסוע, אפילו די עמוק אמר הרופא.
המילים האלה, המוכרות לנו כל כך מימיו של אבא כתינוק, ערערו את עולמינו ואני ואבא הרגשנו איך אנחנו נסחפים במערבולת של ייאוש, שאלות, תהיות ומחשבות.
מה עושים? לאן ממשיכים מכאן? מבקרים רופאים שונים וכולם ממליצים על הפסקת הריון.
את עוד צעירה, הם אומרים, כבר יש ילדים בבית, את יכולה להיכנס בקלות להיריון נוסף. ההורים לוחצים על הפסקת הריון, צריך לחשוב על האחים שלך שאולי ייפגעו מהמצב, על ניפוץ החלום, על הסבל אותו את הולכת לעבור, אותו הסבל שעבר אבא… הרי אמרנו תמיד שאם נגלה שיש שפה שסועה מפסיקים את ההריון, ועכשיו מה?
ומנגד אני יושבת, מרגישה אותך בבטן, בנשמה שלי, וחושבת איך אוכל לוותר עלייך, איך אוכל להיפרד מהתינוקת האהובה שלי?
החלטה נוראית בשביל אמא. לבסוף החלטנו אני ואבא, שאנחנו ממשיכים איתך.
עברנו עוד סדרה של בדיקות מלווים בחששות, ביקרנו אצל רופאים העוסקים בבעיה שלך, שמענו חוות דעת ולמדנו כמה שיותר, העיקר שנהיה מוכנים לקראתך.
ב2/11 זכינו לפגוש אותך, וכל כך התרגשנו. כל כך פחדנו לכל אורך ההריון שיהיה לנו קשה לקבל אותך ופתאום את כאן, תינוקת יפה וקצת מוזרה שלי,
שמסתכלת עליי בעיניים המתוקות ביותר שראיתי ואני התאהבתי בך מיד. את הבחירה הכי טובה שעשיתי בחיים שלי, ילדה אהובה שלי, ולמרות כל החששות
המסע עובר עלינו באהבה גדולה, בעיקר בזכות העוצמה שלך, וכולם- כל המשפחה- עוטפת אותנו באהבה וחום.
הפכת להיות הנסיכה שחלמנו עליה, האחים שלך מתים עלייך וגם הסבים. ובשבילי- את האושר שלי, הנשמה שלי, ליאני המיוחדת שלי.
למרות הכל ובזכות הכל את התגשמות החלומות שלי. מבטיחה לך שתמיד אהיה הכוח שלך, כמו שאת הכוח שלי.
אוהבת ושלך תמיד, אמא